<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ד'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
גרסינן בפ"ק, אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. כרב יוסף דאמר הכי והילכתא כותיה. ודעת הרמב"ם ז"ל כותל הידוע לשותפין, זה משתמש בצדו ומכניס קורותיו וזה בצדו ומכניס קורותיו. ואם היה הכותל של ראובן לבדו אין שמעון יכול להשתמש בו. וקאמר רב יוסף שאם חפר שמעון בכותל זה והכניס בו קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה, החזיק במקום הקורה. אפילו היתה קטנה ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה ועבה מחליף. ולדרך זו מפרש דלאו למימרא דישים עבה, דהא אמרינן בפרק העליה [ב"מ קי"ז ע"ב] שאם בא לשנות להכביד יותר דאין שומעין לו. על כן מפרשין [אנחנו] שאם החזיק בשנים והם דקים שיכול להחליף בהם קורה אחת עבה שהיא כשנים. וגרסינן התם, האי כשורה דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה בתר תלתין יומין הויא חזקה. ור"ם ז"ל כתב זה פ"ח דשכנים, ולומר דהויא חזקה כשאר חזקות דמחלי. ואמרינן ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה. ורבו הסברות בהא מילתא דסוכה ואין צורך לכותבם.
וגרסינן בפ"ק בלשון אחרון, אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי לשופכי אחזיק לנטפי אבל לצריפא לא אחזיק. ופירש רב יוסף דאפילו לצריפא דאורבנא והלכתא כותיה. ופירושה מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו ולא מיחה בו והחזיק בדבר, אם היו המים מנטפין ורצה לקבצן למקום אחד ולעשותן צנור עושה. וכן אם היו צנור ממקום אחד וחלקן על רוחב הכותל והחזירן נוטפין עושה. ואפילו לבנות על גגו כמין צריף שהוא מקום מדרון, עד שירדו המים מהרה לחצר חבירו, בונה. שהרי הוחזקו מימיו של זה לירד לחצר. כן דרך הר"ם ז"ל פ"ח דשכנים. ומיהו מי שבא להגביה שופכין כדי שיהיו יורדין יותר ממקום גבוה, שזה ודאי מוסיף בהיזק, אין שומעין לו. ותדע, שהרי כל אלו שאמרנו דאחזיק לנטפי אחזיק לשופכי, היינו משום שאינו מתרבה לו לבעל החצר היזק בכך. אבל להוסיף לו היזק אין שומעין לו. תדע דהא רב נחמן סבר דאחזיק לנטפי אחזיק לשופכי אבל לצריפא דאורבני לא מאי שנא אלא דקסבר דלצריפא דאורבני מיתוסיף בו היזק. ורב יוסף סבר דאפילו בצריפא דאורבני לא מתוסף בו היזק. והילכך כל זמן שיראה ב"ד שהוא מוסיף היזק אין שומעין לו. כ"כ רבינו הרשב"א ז"ל (בתשובה).
<h2>דף ז.</h2>
מי שהיה לו כותל על חצר חבירו והיו בו חלונות שבהן מאיר ביתו, ואלו החלונות היו למטה מארבע אמות, ובא בעל החצר לבנות כנגד החלונות ומאפיל עליו, ואמר לו "אני אפתח לו אחרות למעלה ולא אאפיל". וטוען בעל החלונות "בעת שתפתח חלונות אחרים תרעיד את הכותל ותקלקל אותו". הדין עם בעל החלונות. ואם בעל החצר אמר "אני אסתור כל הכותל ואבנה אותו חדש ואעשה החלונות למעלה". וטוען בעל החלונות "אין לי מקום לדור", הדין עמו. ואם טען בעל החצר "אני אשכור לך בית שתדור בו" וטען בעל החלונות "אין רצוני לטרוח ממקום למקום" הדין עמו. ואמרינן בגמרא ואפילו המקום שהחלונות בו אינו דר בו רק בתבן ועצים, דינא קאמר שאינו רוצה לטרוח. כדאמרינן פ"ק דב"ב גבי ההוא גברא דהוה בני אשיתא וכו'. וכתב הר"ם ז"ל לפיכך אם לא היה שם טורח כלל אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חבירו סותם חלון זה שלמטה, ועושה לו חלון מלמעלה. שזו מדת סדום, דאין חבירו מפסידו. וכל דבר שזה נהנה וזה אינו חסר כלום כופין עליו ע"כ. ודיקא בלשונו ז"ל, שכתב "ואינו חסר כלום". הא אם חסר כלום, אפילו דבר מועט, אין כופין עליו, כי יש בדעות בני אדם שאינם חפצים לחסר דבר, ואין בזה כפייה. אבל בעל החלון שרצה לבנות ולשנות ממקום חלונו בין מלמעלה בין מלמטה, אפילו היתה גדולה ואמר אפתח אחרת קטנה ואסתום זו, בעל החצר מעכב עליו. וכן אינו יכול להרחיב בחלון כל שהו ע"כ. וכבר כתבתיו למעלה.
וגרסינן בפ"ק, הני בי תרי אחי דפלגי, חד מטייה אספלידא, וחד מטייה תרביצא. פירוש לאחד הגיעה אכסדרה ולאחד הגיעה חצר מקום אורה, והוא מקום שבני אדם מתענגין בו. ובא בעל התרבץ והיה בונה כותל לפני האכסדרה. ואמר לו בעל האכסדרה כי היה מאפיל עליו. ואמר ליה קא בעינא למבני ובדידי קא בנינא. ואמר רב חמא דדינא קאמר ליה. ואסיקנא דהדין עמו ויבנה. והטעם, כי מתחלה שמו מדעתם הבנין והעצים זה כנגד זה. אבל מן האויר לא שמו כלל, כדאמרינן דעלו באשייתא והורדי ולא עלו באוירא, דנמצא מה שהגיע לזה שלו, וכן לאחר. והיינו כשאומדין כמה בנוי שוה יותר מן הפנוי כך וכך, ולא עלו באויר. אבל אם אמדו סתם כמה שוה חלק זה על חלק זה כך וכך, הכל בכלל העלוי ואפילו האויר. ואחר דעלו אהדדי ואפילו האויר אין לו להאפיל עליו, שכבר שמו האויר והשוו החלקים. ואמרינן בגמרא, ואע"ג דלא שמו האויר לימא ליה בעל האכסדרה דאירנא ביה כדדרו אבהתי. ואמרינן נהרדעי לטעמייהו דאמרי האחין שחלקו אין להם חלונות, כלומר דין הרחקת חלונות וכו'. הביאו הר"ם דין [זה] בפ"ז דשכנים.
<h2>דף יח.</h2>
ואמרו המפרשים שהפותח חלון על חורבתו של חבירו, אע"פ שעכשיו אינו מזיק, כיון דאילו בא לבנות נמצא מזיק, [וסתם חורבות] עשויות ליבנות. הילכך מוחה בידו מיד. וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה. וה"ה לפותח על גגין שלנו המכוסים ברעפים, דילמא למחר הוא עושה אותו גג הראוי לתשמיש א"נ בית, ונמצא מזיקו. א"כ מעכשיו מוחה בידו. ואם אינו מוחה עלתה לו חזקה. ואפשר לחלון שיש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה, דסתם חורבות עשויות ליבנות. ולכשיבנה גיריה נינהו וצריך לסלקה. ויש מי (שהחזיק) [שחולק] ואומר שהטעם שיכול למחות מהשתא, משום דאמר ליה לא בעינא למיהוי עמך בדינא ודיינא. וכן כתב רבינו בפרק לא יחפור. ובתשובה כתב על ראובן שרצה לפתוח חלון בצד חבירו במקום שאינו מזיקו עכשיו והלה טוען שהוא יבנה בשלו היום ומחר וראובן יזיק לו באותה ראיה. וכתב דיכול לעכב, דלא בעי למיקם עליה למחר בדינא ודיינא לכשיבא לבנות מאלו הטעמים הכתובים בפרק לא יחפור. וכתב עוד ואפילו רוצה לכתוב לו שטר הודאה בכך אין שומעין לו, דנמצא זה צריך לשמור שטרו מן העכברים. ולא אמרו [להלן קע"א ע"ב] כותבין שובר אלא מפני דעבד לוה לאיש מלוה ומשום שלא יאכל הלה וחדי. הא לאו הכי לא. והיכא שיש שני בתים בשני צדי ר"ה ודרך הרבים עוברת באמצע ואינו רחב ד"א, והגביה האחד ביתו עד שמאפילו לבית חבירו שבצד האחר, כתב רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה וזה לשונו, תחלת כל הדברים אני צריך להקדים הקדמה, כדי שלא תסתבך מחשבת שום חולק על מה שאני כותב לכם בעיקר הדין. והוא שכבר ידוע שאין כל אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקעות חבירו (ו)שלא מדעת חבירו. שאם יוציא זיזין או מרזב או מזחילה או שפתח חלון על חצר חבירו שלא עשה ולא כלום ויכול למחות בידו. ואפילו לא מיחה והחזיק שלש שנים אין לו חזקה כל שאין בא מחמת טענה, וכדעת רבותי. והוא העיקר. ופעמים שהוא משעבד קרקעו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב על ידו. כיצד הבית והעליה של שנים, וקדם בעל העליה ועשה אוצר בעלייתו, אין בעל הבית רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא לעשות אותו רפת בקר. נמצא שבקדימתו נשתעבד ביתו. ולפיכך צריכין אנו לידע ההפרש שיש בין שנים אלו. והוא, שכל מזיק את חבירו במעשיו או שמוציא זיז וכיוצא בו בקרקע של חבירו, בדין הוא באמת שיאמר לו "לא כל כמינך שתשתמש בקרקעי ולא שתזיקני בגירי דידך", או אפילו בלא גירי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו זיזין ומרזב וכיוצא בו. אבל כשאינו מזיקו כלל ולא משתמש בשלו כלום, כל מה שהוא רוצה לעשות בשלו עושה, והיינו קדימת אוצר וכיוצא בו. לפי שיכול לומר "אוצרי בשלי הוא ואין אוצרי מזיקך. ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומין מתחת אוצרי לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני". וכן כשקדם החנות או הרפת לאוצר אין יכול בעל העלייה לעכב על ידו כדי שלא יפסיד עליו עלייתו שלא לעשות בה אוצר. לפי שזה אומר "בשלי אני עושה ועכשיו איני מזיקך בכלום. ואם אתה חושש לנזקך הרחק עצמך שלא תעשה אוצר בעליתך". ואלו דברים ברורים הם.
ואם כן יש כאן מקום שאלה. אחר שהדבר כן, מי שקדם ופתח חלונותיו לחצר חבירו למעלה מארבע אמות ולהכניס אורה וקדם וזכה בעל כרחו של חבירו, וצריך חבירו להרחיק ממנו ארבע אמות שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונותיו שלמעלה מארבע אמות. וכשבא זה לבנות כנגדו הוא חייב להרחיק כדי שלא יאפיל עליו ויזיקנו. וכדרך שאמרו באוצר ורפת בקר וחנות של נחתומין. וזה אינו כן ותשובת הענין זה, מפני שחלון זה לוקח מאויר חצירו ומשתמש ולא מיחה חבירו אם אינו מזיקו בהיזק ראיה, כגון שהוא פתוח לבקעה, או שהוא למעלה מד"א. כתב הראב"ד ז"ל שאם שתק לו שלשים יום אינו יכול לכופו לסותמו, אלא שאם בא לבנות כנגדו אינו צריך להתרחק ממנו. וכן דעת הר"ם ז"ל, והוא דרך הגאונים ז"ל, שכל שאינו מחסרו קרקע אינו צריך טענה אא"כ החזיק מתורת סבלנות. אבל לפי מה שנכתוב בע"ה שאין חזקה מטעם סבלנות אלא אם בא בטענה, כאן וכאן מונעו, ואם פתחו מזקקו לסותמו. ושלשים יום אינו מעלה ואינו מוריד. והר"ם ז"ל כתב בפרק שביעי דשכנים, הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל, או שגלה דעתו שהניחו, כגון שבא וסייע עמו, או שידע הנזק ולא ערער. הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לערער עליו ולסתום ע"כ. וכשיש בו היזק ראיה כבר כתבתי למעלה בפ"א דעתי.
<h2>דף כב.</h2>
תנן פרק לא יחפור, החלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות. ומי שהיתה לו חלון בכותלו ובא חבירו ועשה חצר אחר כן בצדו, אינו יכול לומר לבעל החלון סתום חלון זה כדי שלא תביט (בו) [בי], שהרי החזיק בהיזק זה. ואם בא חבירו לבנות כותל כנגד החלון כדי שיסיר היזק ראייתו צריך להרחיק את הכותל מכנגד החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל. ואם היתה החלון למטה (מן) בכותל כופה את חבירו בעל החצר להרחיק לבנות מכנגדו ארבע אמות ולהגביה הבנין ארבע אמות, כדי שלא יביט מן החלון. היתה החלון למעלה בכותל ובנה חבירו כותל כנגד החלון מלמטה בלי הרחקה, שהרי אינו מאפיל, מ"מ צריך שירחיק ראש כותל בנינו עד החלון, שיהא בינתים ארבע אמות כדי שלא יעמוד על ראש הכותל וישקיף מן החלון. או יגביה הכותל על החלון ד"א. ובלבד שיהיה הכותל רחוק מן החלון ד"א כדי שלא יאפיל. וכל זה כדי שלא יציץ ויראה. וזה מה שאמרו תאנא מלמעלה שלא יציץ ויראה, ומלמטה כדי שלא יעמוד ויראה, ומכנגדן כדי שלא יאפיל.
<h2>דף כב:</h2>
ואמרינן התם, דמן הצד ומרוח אחת טפח. כלומר מי שהיתה לו חלון בכותלו ובא חבירו לבנות כותל כנגדו, לא ירחיק מן החלון רק טפח, כי כן שיערו חכמים כי בהרחקת טפח בצדו אינו מאפיל. ומיהו צריך לשפע הכותל הבונה בצדו, כדי שלא יעמוד ויציץ, או יגביה הכותל ד"א על החלון כדי שלא יציץ ויראה. ואמרינן, אבל משתי רוחות ארבע אמות. ויש מפרשים כי מכל אחד (מבני) [משני] הצדדין צריך להרחיק ד"א, וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל. וי"מ שאין להרחיק בין שני הכותלים אלא ד"א. וכתב הר"ם ז"ל בפרק ז' דשכנים וזה לשונו, בנה שני כותלים משני צדדין של חלון צריך להיות ביניהם רוחב ארבע אמות והחלון באמצע הארבע. ולא יסכך על גביהן אא"כ הרחיק הסיכוך מן הכותל שיש בו החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו. לפיכך מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו, בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למטה בין למעלה, בעל החצר מעכב עליו. שהרי אומר תזיק לי בראייה. ואע"פ שהיא גבוהה תעלה בסולם ותראה ע"כ. ומי שהיה חלון בכותלו ונפל, כבר הוחזק. החזיק בשעבוד ד"א של חבירו שירחיק ממנו גם לחלון שיחזיר שם. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נח:</h2>
תנן התם בפרק חזקת הבתים, המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. ופירשה רב יהודה משמיה דשמואל, ור' חנינא, ור' ירמיה, דשמואל פירש אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות, כמו שנפרש. ור' חנינא פירש המרזב אין לו חזקה, שאם היה ארוך מקצרו. ויש למקומו חזקה, שאם בא לעוקרו אינו עוקרו. ור' ירמיה בר אבא פירש המרזב אין חזקה, שאם רצה לבנות תחתיו בונה. ויש למקומו חזקה, שאם בא לעוקרו אינו עוקרו. ורי"ף הביא את כולם, ולא פסק כאחד מהם. ופירש רבינו הרשב"א ז"ל כי דעת הרי"ף דלא פליגי אהדדי, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי שמואל אמר אין לו חזקה מרוח אחת, כלומר כי ברוח אחת אם רצה בעל הצינור לעוקרו מצד זה ולהחזירו לצד זה מחזירו. ואין בזה חזקה לבעל החצר לומר שיהא בצד זה דוקא. ולקמן אמרינן והוא שאינו מוסיף בו היזק. אבל אם [בא] בעל הצינור לשנותו מרוח זה לרוח זה יש לו חזקה, ולא יניחנו בעל החצר. ור' חנינא פירש אין לו חזקה, שאם היה ארוך מקצרו, כלומר אם רצה בעל הצנור לקצרו מקצרו ואין בעל החצר מעכבו, אבל אם בא בעל הצינור לעוקרו מעכבו בעל החצר, שהרי החזיק במים, שהרי (נותק) [נוטף] לו מימיו. ור' ירמיה [סבר] שאין לו חזקה לבעל הצינור קאמר, לענין שאם בא בעל החצר לבנות תחתיו בונה, הואיל ומקבל מימיו. ויש למקומו חזקה, שאם בא בעל החצר לעוקרו אינו עוקרו. וקיימא לן ככולהו.
ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח, הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו כדי שיקלח שם המים או שעשה מזחילה על כותלו כדי שיהיו המים נזחלין ויורדין לחצר חבירו, בעלי החצר מעכבין עליו. ואם לא מיחו בצינור החזיק בו. רצה בעל הגג לסתום הצינור, בעל החצר מעכב עליו. שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר, כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חבירו באין אצלו. רצה בעל הצינור לעוקרו מצד זה ולהחזירו לצד אחר, או שהיה ארוך ורצה לקצרו, אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הן באין לו מכל מקום. וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצנור אין בעל הגג יכול לעכב עליו, שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז כדי שיחזיק באויר חצר, שאינו אלא לקלוח המים ע"כ. וגרסינן בפרק ח"ה [נ"ט ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל צנור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו, בעל חצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דלדידך קני לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי קני לי מיא דאגרך.
תנן התם פרק חזקת הבתים, סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. ופירשו דבי ר' ינאי דסולם המצרי הוא כל שאין לו ארבעה חווקין, שהם כבשים. ועל זה כתב הר"ם ז"ל פ"ח דשכנים העמיד סולם שיש לו ארבעה חווקין או יותר (ו)אם בא לבנות ולבטלו, בעל הסולם מעכב עליו כדי שירחיק כשיעור, שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול. לפיכך כשיבוא בעל הגג להעמיד סולם גדול, בעל החצר יכול למחות, כדי שלא יחזיק עליו. אבל אם העמיד סולם קטן אינו יכול למחות ולמונעו, שהרי אומר לו אין עליך בזה הפסד כל זמן שתרצה תבטלנו ע"כ. וסולם קטן שהוא פחות מארבעה חווקין, דאמרינן דאין לו חזקה, מתוך שהוא קל ויכול לבטלו בעל החצר, דווקא כשאינו קבוע, אבל אם קבעו בעל הגג יש לו חזקה. דמדקבעו ולא מיחה החזיק. ובתוספתא פרק הבית והעליה [פי"א ה"ח] שנינו, אם קבעו, אפילו במסמר הויא חזקה. אבל בסולם שיש בו ארבעה חווקין או יותר, גדול הוא, ואע"פ שאינו קבוע במסמר, כובדו קובעו. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נט.</h2>
ואמרו המפרשים שהפותח חלון על חורבתו של חבירו, אע"פ שעכשיו אינו מזיק, כיון דאילו בא לבנות נמצא מזיק, [וסתם חורבות] עשויות ליבנות. הילכך מוחה בידו מיד. וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה. וה"ה לפותח על גגין שלנו המכוסים ברעפים, דילמא למחר הוא עושה אותו גג הראוי לתשמיש א"נ בית, ונמצא מזיקו. א"כ מעכשיו מוחה בידו. ואם אינו מוחה עלתה לו חזקה. ואפשר לחלון שיש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה, דסתם חורבות עשויות ליבנות. ולכשיבנה גיריה נינהו וצריך לסלקה. ויש מי (שהחזיק) [שחולק] ואומר שהטעם שיכול למחות מהשתא, משום דאמר ליה לא בעינא למיהוי עמך בדינא ודיינא. וכן כתב רבינו בפרק לא יחפור. ובתשובה כתב על ראובן שרצה לפתוח חלון בצד חבירו במקום שאינו מזיקו עכשיו והלה טוען שהוא יבנה בשלו היום ומחר וראובן יזיק לו באותה ראיה. וכתב דיכול לעכב, דלא בעי למיקם עליה למחר בדינא ודיינא לכשיבא לבנות מאלו הטעמים הכתובים בפרק לא יחפור. וכתב עוד ואפילו רוצה לכתוב לו שטר הודאה בכך אין שומעין לו, דנמצא זה צריך לשמור שטרו מן העכברים. ולא אמרו [להלן קע"א ע"ב] כותבין שובר אלא מפני דעבד לוה לאיש מלוה ומשום שלא יאכל הלה וחדי. הא לאו הכי לא. והיכא שיש שני בתים בשני צדי ר"ה ודרך הרבים עוברת באמצע ואינו רחב ד"א, והגביה האחד ביתו עד שמאפילו לבית חבירו שבצד האחר, כתב רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה וזה לשונו, תחלת כל הדברים אני צריך להקדים הקדמה, כדי שלא תסתבך מחשבת שום חולק על מה שאני כותב לכם בעיקר הדין. והוא שכבר ידוע שאין כל אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקעות חבירו (ו)שלא מדעת חבירו. שאם יוציא זיזין או מרזב או מזחילה או שפתח חלון על חצר חבירו שלא עשה ולא כלום ויכול למחות בידו. ואפילו לא מיחה והחזיק שלש שנים אין לו חזקה כל שאין בא מחמת טענה, וכדעת רבותי. והוא העיקר. ופעמים שהוא משעבד קרקעו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב על ידו. כיצד הבית והעליה של שנים, וקדם בעל העליה ועשה אוצר בעלייתו, אין בעל הבית רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא לעשות אותו רפת בקר. נמצא שבקדימתו נשתעבד ביתו. ולפיכך צריכין אנו לידע ההפרש שיש בין שנים אלו. והוא, שכל מזיק את חבירו במעשיו או שמוציא זיז וכיוצא בו בקרקע של חבירו, בדין הוא באמת שיאמר לו "לא כל כמינך שתשתמש בקרקעי ולא שתזיקני בגירי דידך", או אפילו בלא גירי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו זיזין ומרזב וכיוצא בו. אבל כשאינו מזיקו כלל ולא משתמש בשלו כלום, כל מה שהוא רוצה לעשות בשלו עושה, והיינו קדימת אוצר וכיוצא בו. לפי שיכול לומר "אוצרי בשלי הוא ואין אוצרי מזיקך. ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומין מתחת אוצרי לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני". וכן כשקדם החנות או הרפת לאוצר אין יכול בעל העלייה לעכב על ידו כדי שלא יפסיד עליו עלייתו שלא לעשות בה אוצר. לפי שזה אומר "בשלי אני עושה ועכשיו איני מזיקך בכלום. ואם אתה חושש לנזקך הרחק עצמך שלא תעשה אוצר בעליתך". ואלו דברים ברורים הם.
ואם כן יש כאן מקום שאלה. אחר שהדבר כן, מי שקדם ופתח חלונותיו לחצר חבירו למעלה מארבע אמות ולהכניס אורה וקדם וזכה בעל כרחו של חבירו, וצריך חבירו להרחיק ממנו ארבע אמות שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונותיו שלמעלה מארבע אמות. וכשבא זה לבנות כנגדו הוא חייב להרחיק כדי שלא יאפיל עליו ויזיקנו. וכדרך שאמרו באוצר ורפת בקר וחנות של נחתומין. וזה אינו כן ותשובת הענין זה, מפני שחלון זה לוקח מאויר חצירו ומשתמש ולא מיחה חבירו אם אינו מזיקו בהיזק ראיה, כגון שהוא פתוח לבקעה, או שהוא למעלה מד"א. כתב הראב"ד ז"ל שאם שתק לו שלשים יום אינו יכול לכופו לסותמו, אלא שאם בא לבנות כנגדו אינו צריך להתרחק ממנו. וכן דעת הר"ם ז"ל, והוא דרך הגאונים ז"ל, שכל שאינו מחסרו קרקע אינו צריך טענה אא"כ החזיק מתורת סבלנות. אבל לפי מה שנכתוב בע"ה שאין חזקה מטעם סבלנות אלא אם בא בטענה, כאן וכאן מונעו, ואם פתחו מזקקו לסותמו. ושלשים יום אינו מעלה ואינו מוריד. והר"ם ז"ל כתב בפרק שביעי דשכנים, הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל, או שגלה דעתו שהניחו, כגון שבא וסייע עמו, או שידע הנזק ולא ערער. הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לערער עליו ולסתום ע"כ. וכשיש בו היזק ראיה כבר כתבתי למעלה בפ"א דעתי.
גרסינן התם בפרק חזקת הבתים, אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהו הוי חזקה. פירוש כל שהו, אפילו טפח. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל ועשוי לאורה, כגון שהוא צר מבחוץ ורחב מבפנים. וכשיש בו מלבן, הא אין לו מלבן אינו אלא כחור שאכלתו מלחת או שחררוהו עכברים. והרמב"ם ז"ל כתב העשוי לאורה, שאין עליו תקרה (לא) [אלא] גלוי הוא לשמש. ורבינו חננאל ז"ל פירש שהוא עשוי להכנס ממנו אור במקום אפל. ורבינו שמואל פירש, היינו שאין לו אורה ממקום אחר אלא מכאן. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב בתשובה, כל שניכר לבית דין שנפתח לאורה יש לו חזקה, בין אין לו פצימין בין יש לו. ודברים כאלו ניתנו לראיית בית דין. לפי שיש חלון שחררוהו עכברים ויש שאכלתו מלחת ויש שנעשה מחמת הבנין כחורין הללו שמניחין בכותלים בשעת הבנין להכניס שם ראשי קורות. ועל כן הוא תלוי בראיית בית דין. וב"ד ירא אלהים יצו את כולם. וחלון העשוי לאורה, כל שהוא למעלה מארבע אמות אין לו חזקה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל וראיתי בכל אלה המקומות דכל שהוא עשוי לאורה נוהגין שיש לו חזקה אפילו למעלה מארבע אמות. וזה המנהג על פי רבינו תם. וכבר כתבתי למעלה כי הסותם חלונו של חבירו ושותק, לאלתר הוי חזקה, שאין [אדם] עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ודיני חלון כתבן הרמב"ם ז"ל בפ"ז דשכנים.
<h2>דף נט:</h2>
תנן התם פרק חזקת הבתים, הזיז, עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות. פירוש מי שיש לו כותל סמוך לחצר חבירו, ורצה בעל החצר להוציא זיז על אויר החצר, בעל החצר מעכב עליו, שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בזיז ומשתמש בו. ואם הזיז הוא טפח והוציאו ולא מיחה בו בעל החצר מיד, החזיק בו בעל הזיז, והחזיק באויר החצר כנגדו. והילכך אם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז [ולבטל תשמישו, בעל הזיז] מעכב עליו. אבל אם בזיז פחות מטפח לא החזיק באויר החצר, ובכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל תשמישו של זיז, אין בעל הזיז יכול לעכב עליו. וא"ר אסי א"ר (יוחנן) מני החזיק בטפח החזיק בארבעה. ופירשה אביי, שאם היה הזיז שהוציא רחבו טפח ומשוך באויר של חצירו ארבעה טפחים ולא מיחה, החזיק בארבעה על ארבעה. ואם רצה להרחיב את הזיז עד שיעשה ארבעה על ארבעה טפחים ה"ז מרחיב, ואין בעל החצר יכול לבנות באויר חצירו כלל תחת הזיז כולו, אלא אם הניח לו תחתיו גובה אויר ארבעה טפחים, כדי שישתמש בזיז. והא דאמרינן פחות מטפח אין חזקה ואינו יכול למחות, היינו בעל הזיז אינו יכול למחות בבעל החצר, ובעל החצר יבנה כל זמן שירצה לבנות. אבל בעל החצר יכול למחות בבעל הזיז שלא יתלה בו, דזימנין דבעית שלא יפול ויציץ לחצירו. והלכתא כותיה דרב הונא, דסבירא ליה הכין. והר"ם כתבו בפ"ח דשכנים.
